הספורט בישראל ובעולם כולו הולך ומתמקצע. היום כמעט לכל היבט יש מומחה שאחראי ומנהל את התחום המקצועי. כך למשל בתחום התזונה, הכושר הגופני, פסיכולוג ספורט, סקאוטר, מאמן שוערים וכן הלאה. המנהלים ובעלי הקבוצות בתחום הספורט הבינו שכדי להגיע להישגים ומצוינות צריכים לתת לבעלי מקצוע מומחים לנהל ולרכז את אותו תחום התמחות. ככה למעשה הופכים מאלופי העולם במשחקי אימון לקבוצה אלופה ומובילה. המנהלים ובעלי הקבוצות הבינו שאין כל טעם להשקיע סכומי כסף גדולים, לאורך שנים, ואז להפסיד אותם בגלל חוסר מוכנות וחוסר מקצוענות.
והנה למרבה ההפתעה (או שלא) ראשי ההתאחדות לכדורגל מנהלי מנהלת הליגות, שמקדמים את הכדורגל הישראלי באהבה גדולה ובהשקעה כספית ואנושית עצומה, הגיעו למגרש שהם לא מכירים. מגרש הסכסוכים. הסכסוך הוא ספורט מסוכן. יותר מסוכן מפוטבול ומאגרוף. הוא מסוכן כי כל פעולה והחלטה עלולה לגרום לנזק מקיף, ארוך ובלתי הפיך.
לראשונה, העפיל הכדורגל הישראלי למשחק הכי חשוב בהיסטוריה שלו, גמר הגביע בליגת על, הכי על שיכול להיות, האלוהים (ידוע בשמו העממי "המשחק על השבת"). מעולם לא היה משחק חשוב יותר לעתיד הכדורגל הישראלי. מעולם לא היה משחק שיכול להשפיע על כלל אוהדי הכדורגל בישראל, בעלי קבוצות, ספונסרים, קבוצות הילדים והנוער. הפעם המשחק לא היה על מגרש הדשא הכה מוכר לראשי ההתאחדות לכדורגל ולמנהלי מנהלת הליגה, הפעם המשחק שוחק במגרש הסכסוכים. ספורט מסוכן אמרנו? אמרנו….
חשבו וחשבו מה לעשות והחליטו לפנות למומחים המוכרים מתחום הספורט, בקבלת החלטות; השופטים, אך שופטי בית הדין לעבודה מקבלי ההחלטות במגרש הספורט המשפטי. (בספורט שהכי קרוב לספורט הסכסוכים והוא הספורט המשפטי). כלל ידוע הוא שברגע שיש סכסוך או מחלוקת, ערכי הספורט עליהם גדלים ילדינו; הגינות והוגנות נעלמים כלא היו. אמרו בואו נשתמש בטקטיקות מהספורט המשפטי, בשיטת המשחק המקובלת שם וננצח ללא ספק במשחק הגורלי, המשחק על השבת.
כמו תמיד נשארנו רק עם המחמאות.
השופטת במגרש המשפטי, לא רק שהוציאה כרטיס אדום, אלא כרטיס אדום קולקטיבי להרחקת כל הסגל וזאת בשל שימוש בטקטיקות מהתחום המשפטי שהנן זרות לטקטיקות הספורט.
מה שנעלם מעיני ראשי הכדורגל הישראלי הוא שבספורט הסכסוכים אין חוקים וכללים. יש צורך בראיית משחק רחבה, מקיפה, אסטרטגית, בה טיעונים משפטיים לא עובדים. ישנם שחקני ספסל שאינם יושבים באמת על הספסל… למשל פספסו שחקן חיזוק מפתיע ומשמעותי. שר כלכלה חרדי. הפספוס הוא כל כך גדול שהם לא לקחו בחשבון שאם חס ושלום אסטרטגיית המשחק לא תעבוד במחצית הראשונה אין כאן מחצית שניה לתקן. התבוסה במחצית הראשונה תהיה כל כך גדולה ששינוי אסטרטגיה במחצית השנייה, תהיה חסרת משמעות. התוצאה נפלה. כבר בתחילת המשחק. בזבוז 90 דקות יקרות של הקהל והשחקנים כשהתוצאה ידועה מראש… פספוס..
עכשיו הכרחי לעשות חשיבה אסטרטגית רחבה ומעמיקה. להבין ששיחקנו מחניים במגרש של פוטבול אוסטרלי ולהעריך מחדש את כל מערך האינטרסים הנוגעים למחיצת השנייה של המשחק הגורלי. אני לא בטוח שהפעם תספיק האסטרטגיה של "מי מכבה את האור האחרון" שבאה בצורת האיום של השבתת הליגות בכדורגל. יותר מדי כסף מושקע כאן. יותר מדי קריירות ומשפחות. יותר מדי אוהדים.
צריכים לגבש אסטרטגיה מכילה. שמבינה שבטווח הקצר לקבוצה יש יתרון מורלי ומקצועי אדיר ושחייבים לשנות את מיקום המשחק. זה בדיוק מה שמאמן בכיר בספורט הסכסוכים יודע. אין חוקים. הפסדת במגרש אחד אתה חייב לעבור למגרשים אחרים. אתה לא חייב רק לעבור למגרשים אחרים אתה חייב גם לשלב שחקנים אחרים (ארגוני אוהדים למשל).
הפעם מתוך הבנה שאם נפסיד במחצית השנייה, לא בטוח שיהיה גומלין.
מהמועד שכתבתי את המאמר ועד פרסומו, השופט (במקרה הזה היועץ המשפטי לממשלה) נתן הרבה דקות לזמן פציעות, כלומר יש הרבה זמן לשחק ולנצח. הפעם צריכים לעשות את זה באופן חכם ונכון.
ומילה ברצינות, המאבק על משחקי הכדורגל בשבת הוא לא עוד מאבק על זהות המדינה – יהודית או דמוקרטית – ואסור לקחת את המאבק לכיוון הזה. המאבק הוא עתיד הכדורגל הישראלי, על ההיסטוריה שלו, המשמעות שלו והאנשים שחיים אותו, וכך צריך להתייחס אליו.
מנהלים בתחום הספורט צריכים להבין שעולם הגישור קרוב בערכיו ובתפיסותיו לספורט יותר מכל שיטה אחרת ולכן בדומה למדינות אחרות בעולם צריכים להתחיל לשקול שימוש במגשר שמתמחה בספורט וליצור הליכי גישור ספורט שיתנו מענה לסכסוכים בעולם הספורט.